פורים: המלך לא אישר פקודת הרג 

פורים: מעקב משפטי: חלק ב. פקודת-המיסים של המלך ופקודת-ההרג של המן

מיסים וכבוד היו חשובים לשלטון

המן הודיע למלך שיש עם אחד "[ש]את דתי-המלך אינם עשים" (אס' ג 8).[1] הסבר פשוט הוא שהמן טען שהעם אינו מכבד את כל חוקי המלך, למרות שידוע שמרדכי כיבד את החוק ולא הופיע בשער העיר בלבוש שק (ד 2), ושאסתר סרבה להופיע לא קרואה בפני המלך (ד 11). התקפתו הרחבה של המן נועדה להכעיס את המלך ולגרום לו לשאול מי הוא העם, במידה והיה עם מועדף שקיבל פטור מסוים ממנו, או לרצות להעניש את העם.[2] בכל חברה יש שני סוגי חוקים: חוקי "עשה" (שמספרם מצומצם), לעומת חוקי "לא תעשה", ובדבריו המן פונה לחוקי "עשה" בלבד. בספרו "הפרסים" מסביר אייסכילוס,[3] ששלושת המעשים החשובים ביותר לשליטים הפרסיים היו:

1.      כיבוד החוק - המלך הקפיד שהוא ונתיניו יכבדו את החוק: התייעץ עם יודעי דת ודין לעשות כדת (א 15,13), חקר את אמיתות פשעם של בגתן ותרש (ב 23), הסכים להעניש עם שמפר את חוקי המלך (ג 11), לא גזר את עוון המן על בניו (ז 9), ושמר על כבוד מסמך החתום בשמו (ח 8);

2.      כיבוד הרשות - המלך כעס שוושתי בזה לו ולפקודתו (א 12). המלך הקפיד לשמור על כבודו, כאשר הוא נמנע מפרסום חטאם של בגתן ותרש (ו 6) ופגיעת המן בשלטונו (ח 7);

3.       תשלום מיסים - המלך הקפיד לאסוף מיסים (י 1) כדי להציג את עושרו (א 4).

סרוב לכבד את חוקי המלך זו האשמה כללית המכילה את שתי ההאשמות הספיציפיות של חוסר מתן כבוד לרשות ואי תשלום מיסים. המן בדבריו, התכוון לשתי העבירות הללו בלבד ולא לכל חוקי המלך. המלך לא היה מודע לעם שמסרב לכבדו, וכפי שנראה בהמשך, הוא כנראה התרכז בעבירה של סרוב לשלם מיסים.

            משחק המילים של המן

המן הציע למלך: "ישנו עם-אחד מפזר ומפרד בין העמים, בכל מדינות מלכותך; ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עשים, ולמלך אין שוה להניחם. אם-על-המלך טוב, יכתב לאבדם" (אס' ג 8-9). הצעתו המעורפלת של המן למלך: איבוד העם, אינה ברורה כלל כפי שנדמה, אולם המפתח להבנתה טמון במילה "לאבדם" - אשר המן (ג 9) ומרדכי (ד 7) התאמצו להשתמש בה בצורה לשונית זאת, בלי שום מילת תוספת המסבירה את משמעות המילה. מילה זו אפשר לפרש במספר דרכים:

• לגרשם, להפיצם ולפזרם עד שלא ימצאו - כשם שאמר ירמיהו: "הוי רעים, מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי" (יר' כג 1). פירוש מילולי זה מתבסס על הגליית עשרת השבטים שאבדו (יש' כז 13). אולם, הפרוש אינו מתקבל על הדעת, משום שהמן ציין מראש כי העם מפוזר בין כל העמים.
• להורגם או להשמידם - כשם שאמר יחזקאל: "כזאבים טרפי טרף, לשפך דם לאבד נפשות" (יח' כב 27), וכשם שאמר ירמיהו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס" (יר' א 10). המן השתמש במשמעויות האלה בפשתגן כתב-הדת: "להשמיד, להרוג ולאבד" (אס' ג 13).
• לשעבדם - פרופ. סנדרה בירג מעלה את האפשרות, שהמן הטעה את המלך לחשוב שהציע לשעבד את העם במסגרת הפעלת תוכנית גביית מיסים (כפי שהיה מקובל בזמנו להעניש משתמטי מיסים (דב' טו 12)). טענתה מסתמכת על הכתוב בפסוק שקדם להצעה: "ולמלך אין שוה להניחם", כלומר, לא לאפשר להם לנוח,[4] או לקבל הנחה ממיסים,[5] אלא יש להכריחם לעבוד - לשעבדם.
• לשעבדם - פרופ. האופט מסביר ששיעבוד העם יביא לאובדנם כישות לאומית ותרבותית, כי לעבדים אין מעמד משפטי של 'עם'.[6] אסתר, ששמעה ממרדכי שהמן הציע שוחד למלך, שיערה, שהמילה שנאמרה גרמה למלך לחשוב שמדובר בעבדים ושפחות (ז 4),[7] וזאת ללא מידע אודות הצהרת-המן "[ש]למלך אין שוה להניחם". באותו קו נוקטת פרופ. כארול בכטל, הרואה בזוג המילים "אבד" ו"עבד", מילים הומופוניות,[8] ולמרות שהשימוש הזה אינו מופיע בתנ"ך, אחד מפירושי המילה "עבד" הינו: העביד (ראה: "טורפי עבדוני בכבד עבודה" (מגילת אחימעץ, צו) מתוך מילון אבן-שושן).

הפירושים השונים הללו הינם נקודה חשובה מאוד להבנת הסיפור. הם מחזקים את הטענה שהמן נעזר במשחק מילים על-מנת להטעות את המלך בכוונה. כאשר המלך הבין שהוטעה, נחשפה מזימתו המקורית של המן: לשנות את הוראת המלך כדי להרוג את מרדכי ובני עמו.

המן מציע תוכנית בעלת מספר משמעויות

לאחר שביקש רשות מהמלך לאבד עם אחד, ממשיך המן: "עשרת אלפים ככר-כסף, אשקול על-ידי עשי המלאכה, להביא אל גנזי המלך" (אס' ג 9). קשה להבין את ההצעה הזו לחלוטין, הרי לא נאמר: מי הוא בעל הכסף, מי הם עושי-המלאכה, מה הם יעשו ומה יובא לאוצר המלך. המילה "אשקול" (בגוף ראשון) מראה שהמן יבצע פעולה של העברת כסף כתשלום.[9] הרודוטוס מציין ששער הזהב היה שלושה-עשר פעמים שער הכסף ושתקציב המלך דריווש היה 14,560 ככרות כסף לשנה.[10] לפי שער זה, דוד נתן לשלמה, לבניית המקדש, 46,500 ככר כסף (דה"א כט 4), והכסף שולם ל-150,000 עובדים (מל"א ה 29) במשך שבע שנים (ו 38). מכאן שהסכום שהציע המן מתאים לגודל המשימה ובהשג יד למלך של ממלכת פרס, אולם סכום זה הוא מופרז ואינו סביר שיהיה בידי המן, למרות "כבוד עשרו" (אס' ה 11).

כדי לבצע את מזימתו, היה על המן לדאוג שהצעתו תפורש למלך במספר דרכים שונות:

1.      גביית מיסים - המן הציע שהוא אישית ישלם עשרת אלפים ככר כסף מאוצר המלך, לאנשי המלך, כדי להעניש את העם שנח מעבודה ומשתמט ממיסים, ואת הסרבנים להחרים ולמוכרם לעבדות. לדוגמא: עבד אברהם, שילם מכיס אדוניו לרבקה ומשפחתה (בר' כא 53,10), ויוסף שילם מאוצר פרעה כדי לאגור אוכל והעביר את רווח המכירה לפרעה (בר' מא 48; מז 26-14).

2.      מתן שוחד - המן הציע לשקול ולמדוד עשרת אלפים ככר כסף לידי הסבלים שיובילו את הכסף לאוצר המלך כדי לקבל אישור להרוג "עם".

3.      תשלום הוצאות - המן הציע לשלם מכספו שלו עשרת אלפים ככר כסף לשכירי חרב כדי להרוג "עם", והבאת השלל לאוצר המלך.

המלך אישר את פקודת גביית המיסים ופקד על המן לבצעה

המלך לא חקר אודות העם ועבירתו. מזה למד המן, שאין עם אשר קיבל פטור: מחוקי המלך, או ממתן כבוד לרשות, או מתשלום מיסים.[11] לאחר שהשיחה הובהרה למרדכי, גם הוא הבין שהמן יודע שהיהודים לא קיבלו פטור מהשתחוות לרשות, ושהסברו שלו לאי-השתחוותו בגלל יהדותו איבד את תוקפו, ולכן, אין יותר צורך להמשיך בהצגה של מתן אפילו כבוד חלקי להמן.

קריאה זהירה של הכתוב מראה, שהמן אמר: "ועשרת אלפים ככר-כסף, אשקול על ידי עשי המלאכה" (אס' ג 9), והמלך ענה: "הכסף נתון לך" (ג 11).

המלך השתמש בשורש 'נתן',[12] והדרך היחידה שהמלך יכול לתת משהו בהווה, זה רק כאשר הוא רואה בו את רכושו שלו בהווה או בעתיד. המילה "לתת" אינה תמיד מעבירה בעלות, אלא מראה שהרכוש מועבר זמנית למחזיק, והלז מצווה לפעול עם הרכוש לפי ההסכם שהוחלט בין הצדדים לתקופה מוגבלת ולשימוש מוגדר. כאשר המלך נתן להמן את טבעתו (ג 10) וכאשר המן אמר "ונתון הלבוש והסוס" (ו 9) לא היו אלו העברות בעלות.

תגובת המלך מבהירה מה הבין המלך ובאיזו אפשרות הוא בחר:

1.      גביית מיסים - כשהמלך אמר: "הכסף נתון לך", הוא לא אמר אני מוותר על הכסף, או אין לי צורך בכסף, או תשאיר את כספך אצלך, אלא פשוט אישר להמן לבצע גביית מיסים חדשה, וכשר מעל כל השרים וכמשרתו של המלך, לקחת כסף מאוצר המלך, לשלם בו לעושי-המלאכה ולהביא את המיסים והקנסות לאוצר המלך. לדוגמא כשם שיהויקים מלך יהודה העריך "איש כערכו" לתת מס למצרים לפי פקודת פרעה נכה (מל"ב כג 35). גם הרודוטוס מציין שבתקופת אמסיס במצרים, כל אדם היה חייב להסביר לראש הגליל את פרנסתו.[13] מטרת החוק המצרי כנראה הייתה לגבות מס מסוחרים ובעלי מקצוע. ולמרות שאין לכך סמוכין במגילה, אפשר שהמלך חשב שהמן מתכוון להפעיל חוק גביית מיסים דומה.

2.      שוחד - המלך כאילו ויתר על המתנה מהמן, אבל ויתור שכזה אין בו "נתינה" של כסף. אם עושי המלאכה הם הסבלים, המן לא היה מזכירם כשם שמרדכי לא הזכירם (אס' ד 7). בנוסף המלך היה יכול להתפלא, מדוע המן מוכן להוציא סכום כה גדול, ומאין הצטבר להמן הכסף, אם לא מגנבה ממנו. כמו-כן, המלך לא נעלב כשאסתר האשימה אותו בלקיחת שוחד (ז 4), ולא היה שואל מי הוציא את הפקודה להרוג עם (ז 5).

3.      תשלום הוצאות - המן ישלם לשכירי חרב, והמלך יעניק להמן את השלל שיאסף (ולא את עשרת אלפים ככרות הכסף). הסבר זה איפשר להמן להשתמש בשלל כתשלום לעושי המלאכה, קרי: לרוצחים ולשודדים. המן משתמש בהסבר זה למטרתו, אולם הסבר זה גם הוא סובל מהעובדה שהמלך כעס שהמן הוציא פקודה ללא רשות (ז 7), וקשה להאמין שהמלך ייתן להמן הכנסה שנתית לתמיד או סכום גדול בלתי-מוגדר, מ"עם" אחד מפוזר. האות "ה" במילה "הכסף" מרמזת על הכסף שהמן דיבר אודותיו ולא על השלל שאינו מוזכר בדברי המן.

הענשת משתמטים מתשלום מיסים כנהוג היא משימה ענקית, הדורשת חתימה על הרבה פקודות שונות לכל העמים והמדינות, שבהם מפוזר "העם", במשך תקופה ארוכה, להבדיל מפקודת-ההרג הקצרה שכדי להוציאה לפועל אולי המלך היה נותן להמן את טבעתו רק לזמן קצר ומוגבל, אם בכלל. מתן הטבעת, כשלעצמו, מבהיר שהמלך חשב על מבצע גדול וארוך. ממתן הטבעת הבין מרדכי בצורה חד-משמעית: שהמלך הוא בעל הכסף, אשר הטיל על המן להשתמש בכספו ובטבעתו לביצוע מיידי של פקודת המיסים ללא הגבלת זמן.

המן משנה את פקודת המלך לפקודת-הרג

לפי פקודת המיסים שאושרה סמכותו של המן כללה: חקירה וענישה של כל העמים במדינות המלך (אס' ג 11). לו היה מסתפק בפקודה שאושרה, המן היה משיג את מטרתו ונמנע מסיבוכים. בפתשגן כתב-הדת, המן היה חייב להשתמש במילה המעורפלת שאושרה "לאבד". אך הוא גם היה חייב להסביר, האם הכוונה היא "לפזר" או "להרוג".[14] כדי למנוע מבוכה הוסיף המן מילים מסבירות: "להשמיד, להרוג ולאבד", וצמצם את "העם" ליהודים בלבד (ג 13). שינוים אלה לאחר האישור, וללא קבלת אישור נוסף, מעידים על זדונו של המן וגם על כוונתו להרוג את עם מרדכי בלבד. לאחר גמר השימוש בטבעת המלך, המן לא החזירה כי המלך היה שואל אותו בתמהון: "כבר גמרת לאסוף את כל המיסים?"

בפקודת-ההרג "בשם המלך" (ג 12) לא נכתב הסבר,[15] ונוצר הרושם שהפקודה נבעה משנאת המלך ליהודים ותו לא. הפקודה, לכשעצמה, לא סיכנה את המלך. הן המלך העדיף לשמור על כבוד הטבעת והרשה ליהודים ואויביהם להילחם כרצונם במשך יום אחד.

השיחה בין המלך להמן דווחה למרדכי, והוא גם הבין שהמלך אישר דבר שונה מהכתוב בפקודת-ההרג (ד 7 -8). מרדכי לא היה צריך להמשיך ולחכות, לחשוף את מודיעיו ולהסתכן בכעס המלך. כעת, היה בידיו מסמך כתוב וחתום בטבעת המלך לפקודה מזויפת. פקודה שאינה מביאה שום רווח לאוצר המלך, והפועלת נגד טובת הממלכה: הורגת אזרחים ומשמידה רכוש. הפקודה התירה לשרי המדינות לאפשר לנתיניהם, חלקם חסרי-ניסיון צבאי בהריגה ובשוד, להתעלל בשכניהם היהודים ללא הסבר או הצדקה.[16] לשם הביצוע, המן ריכז ערב-רב של שודדים, אשר יכול היה להוות בסיס למרד.

שיטתו של המן להציע הצעות

הרגל ושיטת עבודה הם תהליכים נלמדים של פעולה חוזרת, על פי רוב, בצורה אוטומטית כהרגל שלא במודע, או כשיטת עבודה מיוחדת בכוונה.[17] אנו נמחיש שהמן פעל מתוך הרגל או שיטת עבודה, כאשר שינה והרחיב את פקודת הכריעה בשתי דוגמאות מהתנהגותו של המן: (א) הצעת איבוד-העם, (ב) הצעת תהלוכת-הכרזה לכבוד האיש שהמלך חפץ ביקרו (אס' ו 6). עתשלום הסביר,[18] שהצעותיו של המן היו בנויות משני חלקים: חלק אחד ברור ומורכב ממשפטים שלמים (דבר המעיד על יכולתו של המן לתמצת ולרכז את מחשבותיו), וחלק שני המורכב משברי משפטים, המכילים מילות מפתח בעלות משמעות כפולה (לדוגמא: "לאבדם" (ג 9), "כתר מלכות" (ו 8)), כך שניתן לפרש את ההצעה באופנים שונים.[19] המלך שומע את ההצעה ובוחר, בהתאם להגיגי ליבו, חלק ממגוון האפשרויות שהמן הציג בפניו מתוך אמונה שהמן פועל לטובתו. בשני המקרים המלך היה מרוצה מאוד מעצות המן, והורה לו לבצע את הפקודה. אולם אז, למרות הסיכון, פועל המן כרצונו ומבצע דבר שונה מהפקודה המקורית: באיבוד העם הוא הוסיף מילות הסבר והכריז את יוקרתו של "האיש" כאשר הוא "אבל וחפי ראש" (ו 12).

דרכו של המלך במתן פקודות

הצעה למלך מתחילה בבקשה לאישור: "אם על המלך טוב, [יעשה]". ברגע שהמלך מצווה ומאשר להמן "לעשות בו כטוב בעיניך", הבקשה המקורית לא מתבטלת, וביצוע הפקודה בשם המלך נותר כפוף במשך כל העשייה לתנאי 'לעשות הטוב בעיני המלך', ולא את 'הרע בעיני המלך'. כמובן, שביצוע הפקודה דורש תוספות ופרטים מסבירים, אולם ללא שינויים אשר מנוגדים לפקודה.

בכל המגילה המלך תמיד כיבד את החוק והנוהל. לכן, ניתן להסיק שהמלך היה אדם אוביקטיבי ורציונלי בהתאם לתקופתו.[20] בדרך-כלל, ניתן להבין שבפקודת-המיסים העניק המלך להמן יד חופשית (אס' ג 11), ואילו בפקודת תהלוכת-ההכרזה הוגבל המן בדיוק לדבריו שלו (ו 10). פרופ. אניטה סופרסון טוענת שהתנהגות הפכפכה סותרת את ההנחה, שאדם רציונלי פועל לרוב לטובת עצמו באופן שקול ועקבי.[21][22] אחת מהתוצאות של התנהגות עקבית של אדם היא היכולת של אנשים אחרים לחזות את התגובה העתידית שלו. אנו רואים שהמלך פעל בצורה עקבית כאשר הוא חזר על בקשתו, להסבר מאסתר, שלוש פעמים בצורה כמעט זהה ("מה ... עד חצי המלכות ..." (ה 3,6; ז 2). אסתר ערכה את המשתה הראשון לתרגול, כדי לראות ולצפות איך המלך ינהג במשתה השני, והמן ידע, מתנועות הגוף וללא מילים, שהמלך יבוא למשתה השני (ה 12), ושגזר דינו נחרץ כשהמלך כעס ויצא מחדר המלכה (ז 7). ולכן, צריך להבין ששתי הפקודות המנוגדות לכאורה של המלך להמן היו זהות והשלימו אחת את השנייה לסגנון מאוחד, והן: בצע בחופשיות, לטובתי, בדיוק מה שאישרתי![23]

לפיכך, בפקודת תהלוכת-ההכרזה הגביל המלך את המן רק ללבוש ולסוס, ולמעשה הותיר לו יד-חופשית לבחור כרצונו את הסוס, הבגד והמסלול ברחוב העיר. בפקודת הצלת-היהודים, שנתנה יד-חופשית לאסתר ומרדכי להורות ליהודים לעמוד על נפשם, המשיך המלך כהרגלו להשתמש בתבנית המכובדת "כטוב בעיניכם", אולם הגבילם לא לסתור את פקודת-ההרג שהמן הוציא בשמו (ח 8). מכאן, שגם בפקודת המיסים קיבל המן יד-חופשית בכל הקשור במציאת האנשים שאינם משלמים מיסים כחוק, ובהענשתם ככתוב בחוק בלבד. המן הבין, שהוא מוגבל בביצוע פקודת המלך כלשונה, לטובת המלך, ולכן, השאיר את המילה "לאבד" בכתב-הדת, אך הוסיף מילות הסבר.

לסיכום, אפשר לראות שהמלך פקד על המן להפעיל תוכנית של גביית מיסים, והמן שינה את פקודת המלך על-ידי-כך שפקד דבר בניגוד לכוונת המלך - זאת מתוך ההנחה שהמלך אינו מסוגל לפקח עליו. המספר יידע אותנו שהמן שינה את פקודת המלך, אך לנו אסור להשתמש בידע זה כי במציאות לא נהיה חשופים למידע פרטי בין המלך לשרו, ורק המלך היה יכול להעיד ששינוי כזה אכן בוצע.

התחלה  פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד!

המשך   פורים: מעקב משפטי: פרק ג. המן נכנס למלכודת

---------------------

[1] במגילת אסתר "דת" פירושה "חוק" (אס' א 13). בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, עמ' 206. "דתי המלך" ברבים.

[2] אסתר גם היא השתמשה בסגנון הצהרה שכזו כדי להכעיס את המלך ולברר האם המלך אישר את פקודת ההרג, ואכן המלך הגיב ושאל בכעס "מי הוא זה" (אס' ז 5). בנוסף, המן ניסה לקבל תשובה מהמלך גם בשאלתו "איש אשר המלך חפץ ביקרו" (ו 6)

[3] אייסכילוס, הפרסים, עמ' 18 (589-585)

[4] בירג, מגילת אסתר: מוטיבים, נושאים ומבנה, עמ’ 102

[5] ברלין, פרשנות לאסתר, עמ' 41

[6] האופט, “הערות ביקורתיות על מגילת אסתר”, עמ' 135

[7] מרדכי שינה את שמה של הדסה לאסתר (אס' ב 7), ולכן, אסתר-עשתר הייתה רגילה לבלבול בין "א" ל"ע"

[8] בכטל, אסתר: פרשנות, הערות לתנ"ך ללימוד ודרשה, עמ’ 42

[9] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, "שקל" עמ' 1053

[10] הרודוטוס ספר ג, 91,96-95.  סכום זה לא כלל: את הוצאות הצבא החונה במדינות, את המס מהאיים ואירופה ואת המתנות

[11] הרודוטוס ספר ג, 91, 97, מציין שחבל הערבים היה פטור ממס לדריוש בגלל עזרתם לו, והפרסים ישבו במדינה חופשיה ממיסים, ואולי גם היהודים שבתוכם. אולי לזה רומז עזרא באזהרתו על החובה לשלם מיסים למלך (עזרא ד 13)

[12] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, "נתן" עמ' 679, (r.= commit, entrust to). "כספו לא נתן בנשך" (תה' טז 5)

[13] הרודוטוס ספר ב, 177

[14] למרות שזה בלתי-הגיוני לבצע גירוש ביום אחד

[15] בהדחת וושתי היה הסבר: "אשר לא תבוא ושתי" (אס' א 19)

[16] על פניה הפקודה היא חלשה מכיוון שאין היא מעניקה חסינות לרוצחים או אוסרת על היהודים להגן על עצמם

[17] בלאק, מילון חוק, habit evidence עמ' 491, modus operandi עמ' 695

[18] עתשלום, והוא לא כרע ולא השתחווה

[19] הרודוטוס, ספר א, 91 (והערה 1). שיטה זו של הצעות נפוצה אצל מגידי עתידות, וכידוע המן נהג להשתמש בשירותם להחלטות חשובות (אס' ג 7)

[20] רציונלי: הגיוני, שקול, מבוסס על שכל ושיקול דעת

[21] עקבי: שומר על אחידות, בעל רצף הגיוני, קונסיסטנטי

[22] סופרסון, ספקן במוסר, עמ' 26-27

[23] כולנו משתמשים בסגנון זה כאשר אנו מורים למומחה לבצע עבודה בשרותנו

ביבליוגרפיה ומפתח הקיצורים

אייסכילוס, הפרסים

Aeschylus, The Persians, Oxford University Press Inc. New York, 2008                                                                                   

בירג, מגילת אסתר: מוטיבים, נושאים ומבנה

S. B. Berg, The book of Esther: Motifs, Themes and Structure, Missoula, Mont.: Scholars Press, 1979

בכטל, אסתר: פרשנות, הערות לתנ"ך ללימוד ודרשה

M. Bechtel, Esther: Interpretation,     A Bible Commentary for Teaching and Preaching, John Knox Press, 2002

בלאק, מילון חוק

H. C. Black, Black’s Law Dictionary, 6^th addition West Publishing Co., St. Paul Minisota, 1993

בראון, לקסיקון עברי-אנגלי

F. Brown, S. Driver, and C. Briggs, The Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, Hendrickson Publishers, Inc. Massachusetts, 1906,             12^th printing 2008

ברלין, פרשנות לאסתר

A. Berlin, Esther, The JPS Bible Commentary, The Jewish Publication Society, Philadelphia, 2001  

האופט, הערות בקורתיות על מגילת אסתר

P. Haupt, “Critical Notes on Esther”, AJSLL 24 (1907-1908)

הרודוטוס, כתבי הרודוטוס – בתרגום ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ה.

סופרסון, ספקן במוסר

A. M. Superson, The moral skeptic,    Oxford University Press, Oxford New York, 2009

עתשלום, והוא לא כרע ולא השתחווה

Y. Etshalom, And He Did not Bow Nor Bend: Explaining Mordechai's Zealotry, 2009